לשוננו לעם מח, ג

לתוכן העניינים

מאמר זה, המתמקד בשנים תר”ן–תרע”ד (1914-1890), סוקר את יחסה של התנועה הציונית לתחייתה של הלשון העברית. נחשוף כאן כיצד מצא הדבר את ביטויו בקונגרסים וב”כנסיות” של התנועה ואף בארגונים ובמסגרות שנוסדו ביזמתם של אישים ציוניים ופעלו לצדם של המוסדות הציוניים הרשמיים ולאו דווקא מטעמם. כן נתחקה אחר התפתחותם של הדברים ונראה כיצד ומתי זכתה תחיית הלשון העברית להכרת הממסד הציוני, האם הפכה להיות עצם מעצמיו, או שנותרה במשך שנים ארוכות בבחינת נטע זר בקרבו.