לשוננו לעם נז, א

לתוכן העניינים

חוברת זו של ״לשוננו לעם” עומדת כל כולה על חיבורה החשוב של ברכה דלמצקי-פישלר ״צירופי ימינו ומאגר המילון ההיסטורי”.

אין צורך לומר שלא גודל החיבור הוא שגרם לנו להקדיש לו חוברת שלמה. לא היא. אלא שמאמר גדול זה מצטרף לשורה נכבדת של מחקרים עבריים שבמוֹקדם עמדו צירופי הלשון ודרכי התהוותם. כמה מן החשובים שבמחקרים אלה ראו אור בכתב העת הזה, וראש להם מאמריו של דב סדן, שלו הקדישה המחברת את מאמרה זה.

ובתוך יער הצירופים הרב והנאמר עליהם מצאה לה המחברת קרחות לא מעט ונטעה בהן את נטיעותיה הנאות. הקורא יגלה כאן דיון היסטורי מלומד בגלגוליהם של עשרות צירופי לשון, ואף כי המחברת גלתה את אוזננו שמחקרה רחוק מן המיצוי, בכל זאת הוא עשיר בפרטים ובכללים.

המחברת מביאה כאן לידי ביטוי מרשים את בקיאותה בספרות העברית החדשה, מראשית תקופת ההשכלה עד ימינו, את מיומנותה בניצול כלי העזר העומדים לרשות המחקר, ובראש וראשונה את ניסיונה רב השנים כעובדת מפעל המילון ההיסטורי של הלשון העברית.

בזכות אלה נפרשים כאן לפני הקורא קורות חייהם של צירופי הלשון. מהם שעלה בידם לשמור על דמות דיוקנם הקדמונית, והם אינם עיקר כאן, ומהם שהתגלגלו מנוסח לנוסח, נושקים בחיבורים מחיבורים שונים, ניזונים מלשונות שונות וסופם שמונחים לפנינו, מהם בנוסח אחד שסילק אחרים ומהם בכמה נוסחים החיים זה ליד זה. אף הקורא המשכיל יופתח לגלות כמה צעירים הם ביחס רבים מצירופי הלשון שניחוח של נוי קדמוני עולה מהם. ומתוך כך אולי יגיע למסקנה הנוגעת באורח ישיר לקביעת התקנים בלשון: יגלה שגם לאחר החיבורים הקלאסיים העתיקים של העברית – המקרא, ספרות חז”ל והספרות הגדולה שאחריה – צמחו לה לעברית בעת החדשה עוד אילנות גבוהים שאנו נתלים בהם.

עיבוד החומרים העתיקים – צירופי הלשון במקרה שלנו – וקביעת צורתם בזיקה ללשונות זרות, רחמנא ליצלן, לא תמיד הם גנאי. אדרבה, המיזוג של מורשת הצורה העברית, גם כאשר נתעברה ודוק: לאו דווקא עוברה), עם רוחות זרות ברכה גדולה היא לעברית ולתרבותה. כמה וכמה מצירופי הלשון הנדונים כאן הם אות ומופת לברכה הזאת.

מתוך הקריאה תעלה תהילתם של סופרי העברית מדור ההשכלה ועד לדורנו, שבמו ידם צרו רבים מהצירופים שדומה כי היום איננו יכולים בלעדיהם. לפועלם הרב מתאימים הדברים שציטטה המחברת מתשובתו של הבלשן הנורווגי אדולף נורין לשאלה ״מי יהיה השופט”: “זה לא יהיה היסטוריון הלשון, שאינו עוסק אלא בעבר; ולא הבלשן, שתפקידו רק לתאר את חוקי הלשון, אך לא לחוקקם; ולא הסטאטיסטיקן, שעניינו רק רישום השימוש. למי אפוא ניתן את האיטלה? היא ראויה לממציא, הצר את הצורות, שבהן משתמשים אחר-כך כלל האנשים, לסופר, לפילוסוף, למשורר. אנחנו, ההמון, מלבישים את מחשבתנו בלבוש, שהם יצרוהו”. כמה מן ההצלחות וכמה מן הכישלונות של גישה זו בעברית מוצגים גם הם במאמר זה.

יפה עשתה המחברת שראתה לנכון לצרף למאמרה מפתח של כל הצירופים הנדונים וכן, שלא כמקובל בכל מאמר, תוכן עניינים מפורט. כל זה נעשה למען הקורא שירוץ בדברים ושיוכל לחזור אל המצוי בהם גם לאחר שקרא בהם לראשונה. אנו בטוחים שיצֵא נשכר הרבה מכל קריאותיו.