לשוננו לעם נא–נב, ד

לתוכן העניינים

הבסיס לכללי נטיית השם, כמו לדקדוק העברי כולו, הוא המקרא וניקודו, אולם בקביעת הכללים נדרשה האקדמיה לפסוק בשמות שאין להם עדות במקרא, וכמו כן לא התחשבה בכמה וכמה נטיות חריגות הבאות במקרא. אף יש שנקבע כלל המנוגד לדרכו של המקרא. בכל ההחלטות האלה נשקל הממצא בתקופות הלשון השונות ובמסורות שבכתב ובעל פה. אף הנוהֵג היום בפי רוב הדוברים הובא בחשבון מתוך הכרה בהתפתחותה הטבעית של העברית המתחדשת כשפה חיה. במקרים שהוחלט לסטות מדרך המקרא, נזכרת הצורה המקראית בהערה, לומר לך: הרוצה לנהוג ביודעין על דרך המקרא, הרשות בידו וכמובן אינו משתבש.

נקודת המוצא לכללי נטיית השם היא צורות הנפרד של השמות כפי שהן נתונות בניקוד. הכללים קובעים מהי נטייתם של השמות, ובעיקר אילו מן התנועות מתקיימות בנטייה ואילו מתבטלות או משתנות לתנועה אחרת. הכללים מסודרים בסעיפים על פי התנועות: הקמץ, הפתח, החולם, הצירי, הסגול. לתנועות חיריק, שורוק וקמץ קטן לא יוחדו סעיפים משום שבדרך כלל תנועות אלו מתקיימות בנטייה. מקצת הכללים ערוכים לפי משקלי השמות; נטייתם של השמות במשקלים הנדונים מתוארת תיאור מלא ככל האפשר, ובכלל זה השמות שנטייתם חריגה. שני כללים שכוחם יפה לכל הסעיפים באים בסעיף ״כללי” בראש הכללים.